התאריך בספרי "היומן 1947-48" אשר ממנו מובא הקטע הזה, הוא ספטמבר 1947, לפני שנים כה רבות.
קצת לפני המדינה.
כתבתי אז יומן, הייתי בת 12.
גרנו בחיפה.                              

              הכול השתנה לגמרי מאז, זה לא אותו דבר, ובכל זאת - מזכיר  

29.9.47

לפני דקות ספורות נורו יריות ברח' הרצל. ליד ביתנו ממש.  
 אני הכינותי שיעורים בעברית ופתאום: ברד יריות.

היריות היו קרובות. נדמה היה לי כי יורים בבית.    

מרוב בהלה עמדתי על עָמדי. אלפי מחשבות חלפו במוחי

אותה דקה. לפתע קראתי: "אבא!" רציתי להיווכח
אם נמצא הוא בבית. מהמשרד ענני קולו של אבי

"כרמלה!"

לא נרגעתי. נדמה היה לי שאבא נמצא למטה,

והוא משווע לעזרה. מבלי להרהר הרבה מיהרתי לחלון

והבטתי. אנשים ברחו, מהומה איומה. חזרתי לשולחן.

אחרי אשר שָקט הכל החלנו לנחש: בוודאי ערבים אלה
אשר באו לנקום על מעשה הדמים הבוקר בשש.

אימא אמרה שהיא לא נבהלה, ואמנם אימא קראה לאבא

כשתי שניות אחרי היריות, בקול שלֵֵו מאוד. אבא אמר לה שהיא התרגלה.

אינני יודעת אם אבא צודק,

אך על דעתי עלה רעיון מוזר במקצת:

אמא לא נבהלה. אימא היא אישה ישראלית!

מתוך הספרון "67 פלוס מינוס".
קישור

 
                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                            כִּי 
                                                                                                                                                                       

פרוזה: זיו כוכבי שמיים  - רומן

רוזיקה ביער הפרטיזנים 

היא זוכרת את הפעולה ההיא, רסיס קטן פגע בזרועה ולא חשה שום כאב שהוא, דם חלחל אל שרוול מעילה, והיום האיר, ושולם צעק: "נפצעת, רוזיקה!" וקרא לחובש ההוא, מה היה שמו, רזה ומהיר תנועה היה, את דוסטוייבסקי קרא בלילות והועיד עצמו ללימוד רפואה, הוא והיא ביער נארוץ' דיברו בדוסטוייבסקי ובשפיות הדעת ובשיגעון בחולי ובבריאות.
הוא חבש אותה, וכשהגיעו למחנה, ואסיה רצה להכין לה דייסת דוחן, רק בשבילה, והיא ביקשה ממנו מעט נפט. הוא יצק את הנפט אל "הסרוויס הפרטיזני", כלי המתכת העמוק, והיא הלכה עם שתי בנות אל הפלג הבהיר להדביר את הכינים.
ביום אביב של גשם קל, רחוצות ומבושמות ממים שקליפות עצי מחט הושרו בהם הן עלו מהפלג הבהיר, הלוא בפלג הבהיר מצאו יום אחד את הבחור הפצוע שפניו רוסקו, בתוך הפלג שכב מת, פניו אל צמרות העצים, נעות עם המים הזורמים, קברו אותו על יד הנערה ועל יד באשקה, בין שתיהן, יתד של עץ וכוכב של עץ תקעו באדמה.

ביער לא פחדה מפציעה או ממכאובים, ולא מן המוות, לכל כדור יש כתובת ולכל אחד תורו, ויש תמיד מוצא מן הייסורים בלועו של אקדח או תת-מקלע. ביער, מול האש על יד המדורה, שולם והיא, וחברים שיצאה אתם לפעולות, שבטחו בה והיא בטחה בהם, בתוך ערב רב של גברים חשוכים, נבערים, סייסים ועגלונים ואיכרים, שדיברו וקיללו וירקו ולכלכו ואכלו ושתו והשתינו ונחרו וצעקו וצחקו ושרו, וארבו במבטים רעבים, ואוננו כמעט בגלוי, ולעגו, ודיברו גסויות, וגעו בבכי ושאגו לניצחון, הוּרָא הורא...
ביער היה העולם מלא ושלם. עץ למינהו וחייתו יער, ומים ואדמה ושלג ורטיבות ופאת שמיים קטנטנה מעל "חצר הפרטיזנים", ואביב שבא, לבלבו תרזות ולִבנים, עלים ירוקים עלו בענפים עירומים, ופרחו אשוחים ואורנים, אבקה צהובה רכה וריחנית ירדה על האדמה השחורה, וגשמים קלים, גרגרים אדומים וכתומים וצהובים נתלו כגחליליות על שיחים ומטפסים, ושמש באה אי שם מעל לצמרות, רחוקה וקרה ונחבאת אל השמיים שאינם, מציצה אל עצים עבותים.

ביער, בזמלנקה הרחוקה של פודולני, בכתה, על מה בכתה? הוא חיבק אותה, נישק לחייה, את מצחה, את פיה, אחז אותה בידיו ואימץ אותה אל חזהו, אל גופו החם, ביער, בזמלנקה שלו על תל מושלג ביום קר, פרש את שמיכת הפרשים שלו, ורצה אותה כולה, לשכב אִתה, לשכב אִתה ולהיות אִתה שעות, לילה, לילות, ושכבו שם בקור, באמצע היום.
הוא שכב לצדה וחיבק אותה ונישקהּ שוב ושוב, ובא אל גופה ונסוג ממנו, ומבוכה של נמהרות גנובה שאחזה בהם, בשניהם, ואת בכייה היא זוכרת ולא תזכור על מה בכתה, ובשל מה, ואת הדברים שאמר לה ברוסית וביידיש, ובפולנית רצוצה, ואת פניו הטובות ועיניו, ואחר כך יצא לקרב הגדול ונפצע, ולא שב עוד אל המחנה הפרטיזני, ובנדודיה במחוזות רוסיה אחרי השחרור, את שמו לא מצאה ברשימות התושבים בערים או בבתי החולים. עוד פעם אחת לראותו רצתה, לשכב אתו רצתה עוד פעם אחת. הוא קרא לה תלתלִיוֹנֶת. 

ביער היה העולם מלא, זרמי מעמקים מלאה האדמה, פלגים ויובלים וערוצים ואפיקי מים שטפו וטפטפו וזרמו ונטפו, ואדמה שחורה ורטובה נחלצה פיסה אחר פיסה ויריעה יריעה, מן השלג ששובש בבוץ ונסוג ונמס ונמוג. זמירים שרו בצמרות הנמוכות וציפורי טרף הצריחו בגבהים, והאנשים יצאו לפעולות לילה לילה, ואפילו באור יום יצאו, את שולם היא זוכרת מן הפעולות בלילות, וצעקה שצעק שולם פעם בתוך הירי והאש, צעקה ששמעה, ששמעו הלוחמים ושמע היער, שולם צעק וירה, וירה וצעק: נקמה, נקוּ-מֶה, נק-מה! ביידיש, ברוסית, בפולנית. שולם שחזר לנארוץ' עייף ומוכה וחולה, והיא אימצה אותו אז אליה, וליטפה את פניו, והשקתה אותו תה חם של עשבי יער, וחבשה את הפצעים שעל גופו, ורחצה אותו בפלג הבהיר, במים חמים שנשאה לשם במיכל המטבח, עירום ישב לפניה והיא רחצה אותו, את פצעיו משחה בתרופה מן המרפאה, והוא קרא לה אחותי היקרה, יידיש דיבר אליה, ונשק את ידיה, ועל שפת הפלג הבהיר ישב רחוץ ונקי ולבוש ומסורק, ומר בכה, וספק כפיו, ומרט שער ראשו, והתייפח, לחייו הרחוצות, החמות, ריח שערו הרטוב. 
 קישור לרומן זיו כוכבי שמיים: 
http://www.flipsnack.com/_487472/fduig8ljr.html